התגברות על משברים
ככה השתנו חיי
ב 23/11/23 זה קרה.
ראיתי את הגוף שלי בפעם הראשונה במראה ונחרדתי.
הדימוי של "פליט שואה" קפץ לי לראש
מיד.
אין שריר אחד בגוף
כל העצמות בולטות
וכדי לעמוד אני חייב להישען על הכיור או הליכון
אחרת אני נופל.
באותו היום חזרתי הביתה אחרי 28 ימים בטיפול נמרץ
ועוד 5 ימים במחלקה פנימית.
נכון שאת המציאות החדשה שבה אני לא יכול להזיז
שום שריר, מציאות שלא יכול לזוז או ללכת, כבר הפנמתי בשלושת השבועות מאז שהתעוררתי
מההרדמה, אבל התמונה הזו שלי בגוף מלא בפעם הראשונה במראה, הדהימה אותי. מדהים כמה
אפשר להשתנות חיצונית בחודש ימים. 15 קילו פחות שזה 20% ממשקל הגוף לפני שנכנסתי
לאירוע. כל התפיסה שלי לגבי עצמי, ספגה מהלומה קשה.
בדיעבד, אני יכול לומר כי התמונה הזו שחקוקה לי
בראש עד היום, הייתה אחד הגורמים המשמעותיים שהניעו אותי לשינוי וההתחדשות בחיי.
הכל התחיל ביום שבת ה 21/10. התעוררתי עם קוצר
נשימה. לא משהו שלא הכרתי בעבר בתור אסתמטי כל חיי. באותה השבת הבן הגדול שלי,
נשאר בצבא במחנה שיזפון ליד אילת וקבענו שאגיע לבקר. בגלל שלא הרגשתי טוב, זוגתי
שתחיה מיכל, הציעה לנהוג וכך היה. ארזנו את השניצלים שהכנו מבעוד מועד, פיתות,
חומוס, עוגה ויצאנו לדרך. למרות קוצר הנשימה, עצרנו בדרך לקפה וסיגריה כרגיל.
הגענו לשיזפון נפגשנו עם הבן, אכלנו, שוחחנו ואחרי כשעה וחצי, נכנסנו לרכב בדרך
חזרה הביתה. בדרך עוד עצרנו בצומת להבים לאכול גלידה בגולדה וכמובן, סיגריה.
כשהתקרבנו למרכז ביקשתי ממיכל בת זוגי, לעבור דרך מוקד מכבי כדי לקבל אינהלציה כפי
שעשיתי מיליון פעמים בעבר וזאת כדי להקל קצת על הנשימה וכך היה. עברנו דרך מוקד
מכבי ברמת השרון, נכנסתי לרופא שישר חיבר אותי למכשיר אינהלציה.
ומכאן הכל התהפך.
במקום להקל על הנשימה, הרגשתי שאני נחנק. ככל שאני
שואף את החומר יותר, כך נכנס פחות חמצן לריאות. הזיכרון האחרון שיש לי מהסיטואציה
הזו זה שמיכל רצה לרופא שהגיע אלי ואמר לאחות להזמין אמבולנס.
וזהו
הזיכרון הבא שיש לי התרחש לאחר כשבועיים כשראיתי
אחות בית חולים לבושה בירוק, אומרת לי שלום או בוקר טוב או משהו כזה ואני לא הבנתי
איפה אני נמצא ולמה מדברים אלי בעברית (בדיעבד, אני מבין התעוררתי מחזיון של
תרופות ההרדמה שבו הזיתי שאני נמצא בשבי של החמאס).
בשבועיים שחסרים לי מסתבר שהגיעה ניידת טיפול
נמרץ שפינתה אותי ישר לבית חולים מאיר, שם מיד הרדימו אותי והכניסו למחלקת טיפול
נמרץ. באותו היום לקראת חצות, הוחלט לחבר אותי למכשיר ECMO בשל
העובדה שהריאה השמאלית שלי לא תפקדה לחלוטין, ריאה ימין פעלה ב 20% בלבד והריאות
בכלל לא הצליחו לשחרר פחמן מה שהוביל למצב של חנק. למי שלא בקיא, מכשיר ECMO
ריאות נועד לחמצן את הדם מחוץ לגוף במקום הריאות שהפסיקו לתפקד.
פתח סוגריים - - ECMO - Extracorporeal
Membrane Oxygenation," היא טכנולוגיה רפואית המאפשרת לחמצן את דמו של מטופל באמצעות מכשור מלאכותי. הטיפול
בטכנולוגיה זו מיועד למטופלים הסובלים מכשל קיצוני אך הפיך בתפקוד ריאותיהם, הפוגע בחמצון הדם דרכן, על מנת לאפשר לריאותיהם
לנוח ולהתאושש".
"משך הטיפול ב-ECMO הוא ממספר
ימים ועד למספר שבועות. אחוזי ההצלחה של הטיפול נעים בין 50% לבין 85% בהתאם למצבו
של החולה".
כדי לקצר את הסיפור המקדים. במהלך ההרדמה,
הרופאים ניסו להחזיר את הריאות שלי לתפקוד במספר פעולות שהאחרונה בהן הייתה פיום
קנה – חיתוך קנה הנשימה מתחת לגרון והכנסת צנתר כדי לשאוב את הנוזלים שהצטברו
בריאות, עברתי פרפור חדרים בלב והחייאה במכות חשמל בשל מצוקת הנשימה, כריש דם
בריאות כתופעת לוואי לחיבור מכונת ה EKMO ומסתבר שהיו מספר פעמים שהליין בווינר על מת
היה הרבה יותר גבוה מאשר על חי.
ובכל זאת, התעוררתי והנה אני כאן
עכשיו. חזרתי למשקל הקודם, למשרה מלאה כבן זוג, הורה, חבר, בן של, בעבודה ומבחינת
כושר גופני, לא הייתי ככה כבר מעל 30 שנה.
כל הסיפור המקדים נועד כדי שאוכל לשתף אתכם
בתובנות שצברתי ועדיין אני צובר, מרגע ההתעוררות. תובנות שמאפשרות לי לנוע קדימה
ולהיות גרסה יותר טובה של עצמי (למרות שלדעתי הייתי גם גרסה סבבה בסבב הקודם).
תובנות שאני משוכנע שיכולות לעזור לכל אדם, גם אם לא עבר טראומה או מקרה של
"כמעט מוות", להיות קצת יותר מאושר (אולי מאושר זו מילה גדולה מדי),
להיות קצת יותר מסופק בחייו.
אחד התובנות החשובות שלמדתי בתהליך הזה הוא
חשיבות המשפחה. הייתי גם איש משפחה לפני כן אבל יש משהו במצב של חוסר
אונים, כשהייתי תלוי לחלוטין באנשים שסביבי, שנוסך ביטחון להמשך הדרך, כשאתה יודע
שאתה יכול להישען ויש מי שיתפוס אותך. משהו כמו ילד קטן שצריך את הביטחון של
ההורים כדי להרגיש מוגן בעולם או כמו שעושים בתרגילי צוות שאדם עומד, עוצם עיניים
ונופל אחורה ואיש צוות אחר עומד מאחוריו ותופס אותו לפני שהוא מגיע לרצפה. ככה גם
אני הרגשתי. התעוררתי מסומם לגמרי, לא יכול להזיז שום שריר בגוף והיה משהו חזק
מאוד ומנחם כשראיתי את בת זוגי, אמא, אבא שלי או אחי יושבים ליד המיטה שלי. עצם
הנוכחות שלהם סביבי העניקה לי מין שקט כזה שיהיה בסדר. הבנה שיש לי על מי לסמוך.
התובנה הזו, שיש לי על מי לסמוך, הובילה אותי
לתובנה הבאה: "הכרת תודה". קודם כל, שיש לי משפחה אוהבת כזו. שיש
לי בת זוג נפלאה שעשתה ימים כלילות סביבי וסביב ילדיי כדי שלא ירגישו בחסרוני.
במחלקת טיפול נמרץ שעות הביקור מצומצמות. שעה בצהריים ושעה בערב ומקסימום 2 מבקרים
בעת ובעונה אחת. אחי ושני הורי התחלקו מיד במשמרות סביבי ואילו בת זוגי, הודיעה להם
חגיגית שהיא לא בסבב משמרות אלא היא תגיע ותשב ליידי בכל הזדמנות שבית החולים ייתן
לה. ואכן, מרגע האשפוז ועד שהשתחררתי מהמחלקה, היא הייתה לידי בכל שעת ביקור
אפשרית. בלי פספוסים. גם כשלא הייתי בהכרה, היא הייתה שם. דיברה איתי, החזיקה לי
את היד, השמיעה לי מוסיקה באוזניות, דיברה עם הרופאים, חקרה והתפללה לשלומי. וזה
עוד לא הכל. פה המקום לציין שאני גרוש עם שני בנים שבחזקתי. מבלי להיכנס לפרטים,
הם נמצאים אצלי 24/7. הבן הבכור בקרבי ובאותם ימים שהה בבסיס בדרום הארץ והבן
הצעיר בכיתה ח' ואותם הימים בשל המלחמה וחוסר הוודאות במדינה, למד מהבית בזום. בת
זוגי שנאלצה להתמודד עם המצב החדש שבו אני, בן זוגה, לא מתפקד, נכנסה מיד לנעליים
של אמא ואבא במשרה מלאה לשני הבנים שלי. דאגה לכל מחסור של הבן בצבא ושיתפה אותו
רק במה שצריך ואילו מול בני הקטן, דאגה לכל צורך לימודי, אוכל, הסעה לחוגים וחברים
ותמיכה רגשית ככל שהיה זקוק כשאבא תקופה כל כך ארוכה לא בבית ואי אפשר לראות אותו.
כל מה שציינתי לעיל, היה קיים גם קודם. הדאגה של בת זוגי לי ולילדיי אבל איכשהו לא
עצרתי לחשוב עד כמה זה לא מובן מאליו. לא מובן מאליו "לאמץ" באמצע החיים
עוד 2 ילדים בנוסף לשלושת הילדים שכבר יש לה ולהתייחס אליהם כאילו הם הילדים שלה.
להיות אמא במשרה מלאה בצורה הטבעית ביותר. מצבי החדש, הוביל אותי להתבוננות אחרת
על הנתינה הזו והכרת תודה עצומה על כל הטוב שיש סביבי. דווקא מהמקום הכי נמוך אולי
שהייתי בו, יכולתי לראות את כל הטוב הזה. והטוב הזה, העניק לי כח. כוח כיוון
שהבנתי שהכרת התודה הזו יכולה להיות מופנית גם כלפי עצמי. אם לא הייתי מי שאני גם
לפני האירוע, לא הייתי יכול לייצר זוגיות כזו ולגדל ילדים כאלה לתפארת.
בנוסף לבת זוגי והורי, היה גם את הבוס שלי בעבודה
שהיה שם לכל דבר מהרגע ששמע על האשפוז ועדיין הייתי במצב מורדם ומונשם. הגיע לבקר,
התעניין ותמך במשפחה ובבת זוגי, דאג לתשלום שכר מלא גם כאשר נגמרו לי ימי המחלה
ו/או החופשה שצברתי (כי מי יכול להתכונן להשבתה של יותר מחודשיים) וגם כשחזרתי
לכוחותיי, תאם מולי חזרה מדורגת לעבודה – בתחילה חצי יום, להגיע אחרי הפקקים ולצאת
לפניהם ולאט לאט לחזור לשגרה מלאה.
התובנה הבאה הביאה אותי לבניית תאוריה מעשית
לטובת התגברות על משברים קשים. הרי בתור מאמן אני ישר מנסה למצוא מימד פרקטי
לתובנות שלי. פרקטיות שיעזרו לי לעזור לאנשים אחרים שמתקשים.
הרי חיינו מלאים במשברים וקשיים. לא צריך לחכות
למקרים של "כמעט מוות" כדי לשנות גישה בחיים. אפשר לבחור לשנות גם
בכאבים קטנים בהרבה.
את התובנות ריכזתי בקצרה במודל כאן וזו אחת
השיטות המרכזיות איתה אני עובד בקליניקה שלי:
מודל הצמיחה ממשבר – מודל רא"מ.
1.
רצון
לחיות –
·
הגדרה מי
אני לעצמי (אני אבא, אני בן זוג, אני ספורטאי, אני בן של..., אני חזק וכו...).
·
הגדרה
אישית של "מה הם החיים עבורי".
· חיפוש אחר הגדרה של משמעות החיים בעיני
·
ערכים
והקשר בינם לבין משמעות.
2.
אמונה –
·
איתור
עוגנים חיוביים מהעבר הקרוב והרחוק להוכחת מסוגלות.
·
עזרה
מקרובים וחברים לעיגון הצלחות ויכולות.
·
תרגולים
ב"אמונה עצמית" (אתגרים קטנים יומיים/ שבועיים לחיזוק האמון בעצמי).
3.
מטרות –
·
בחירת
בנק מטרות לטווח קצר וארוך
·
לכל מטרה
יש לקבוע יעדי ביניים (חשוב לקבוע מטרות ויעדים כאלה שאפשר למדוד אותם בצורה
אובייקטיבית – לרדת X קילו במשקל, להירשם ללימודים, לסיים תואר,
לרוץ חצי שעה וכו...)
·
מטרה
טובה אמורה לכלול את הנושאים הבאים:
א. מה? (מהות הפעילות ומה עושים?)
ב. זמן (מתי מתחילים, מתי מסיימים, משך זמן, וכו...)
ג. מקום (איפה מתקיים הדבר)
זה אפשרי. כל מה שצריך זו אמונה בעצמכם והשמים הם
הגבול!
תגובות
הוסף רשומת תגובה