מנוס מחופש - אריך פרום
סיכום ספר – "מנוס מחופש", אריך פרום
פרק 1 – החופש כבעיה פסיכולוגית
מאבק
מעמדות באירופה – מנוצלים כנגד מנצלים. מאבק לחופש. לאחר המאבק, חבירה של המעמדות
הלוחמים לטובת אידיאל להשגת זכויות.
המאבק
לדמוקרטיה הגיעה מתוך הבנה כי האדם אחראי לגורלו ויכול לדאוג לצרכיו. הוביל לשחרור
מכבלי הכנסייה והמדינה האבסולוטית וקידם את היעד – חופש ליחיד.
פרוייד
– טבע האדם הוא להיות חופשי לגמרי. האדם יכול ואמור לספק את כל צרכיו בעצמו. קשרים
חברתיים נוצרים רק מתוך כוחות השוק. סחר של תן וקח. שליטה של המדינה באדם פוגע
בחופש ובטבע האדם. לפי פרוייד, הברה עלולה לדכא את הרצון החופשי של הפרט.
"טבע
האדם" הוא מושג משתנה. הוא תולדה של הסתגלות פסיכולוגית לדינאמיקה, לתנאי
הסביבה ולהיסטוריה האנושית.
הסתגלות
סטאטית – מבנה האישיות נותר ללא שינוי תוך אימוץ מנהגים חדשים.
הסתגלות
דינאמית – הסתגלות לנסיבות הגוררות תגובות פסיכולוגיות ארוכות טווח ומשנות את מבנה
האישיות של האדם (נוירוזות, חרדות). הסתגלות לתנאים חיצוניים, לא שכלתני, משרש
תגובות ודרכי פעולה.
פרוייד
מבדיל בין 2 סוגים של צרכים:
·
צרכים שהם חלק מהטבע - אכילה, שתייה, שינה, הגנה
עצמית. לשם כך על האדם לפעול כדי להצליח לספק את הצרכים הללו.
·
צרכים גמישים – שאיפות, תכונות אופי המבדילים בין
בני האדם: אהבה, הרסנות, סאדיזם, כניעה, תאוות כח ועוד.
בנוסף
לאבחנות הללו של פרוייד, פרום מציין צורך נוסף, הצורך בשייכות. צורך זה נובע
מהרצון של האדם להימנע מבדידות. הכוונה כאן היא לשייכות חברתית לאנשים אחרים או
לרעיונות. פרום מציין כי למרות שייכות זו עדיין ישנה אפשרות לאדם להרגיש בודד בתוך
קבוצה חברתית.
הפחד
מבדידות הינו אחד מהפחדים הגדולים ביותר שיש לאדם ומהווה גורם מניע חשוב מאוד
בבחינת דפוסי ההתנהגות. לבדידות החברתית ניתן להוסיף גם את הבדידות המוסרית.
בדידות מציבה את האדם לתחושת אפסיות מול העולם ומתוקף כך הוא מחפש שייכות חברתית,
רעיונית. הקשר הזה מספק לאדם תחושת כוח אל מול העולם.
כל
האמור לעיל מוביל אותנו מושג נוסף: "פרדוכס החופש". פרדוכס זה משקף את
העובדה כי האדם מחפש חופש אישי מצד אחד ואילו מצד שני זקוק לקשרים חיצוניים לטובת
תחושת שייכות.
פרק 2 – הופעת היחיד ודו- המשמעות של החופש
פרום
מציין את הקשר של האדם להורים ובעיקר לחינוך של אמא ומכנה קשר זה כ"קשרים
ראשוניים"
האם
נולד ללא מודעות אישית וללא חופש. הקשר לאם מעניק לתינוק ביטחון וכיוון לחיים.
בתקופות קודמות האדם קיבל את הביטחון גם מתוקף השייכות לשבט, ביימי הביניים האדם
קיבל את ביטחונו מתוקף הקשר עם הכנסייה ומהשייכות למעמד החברתי. עם התפתחותו, האדם
מתנתק מהקשרים הראשוניים ומקבל את החופש אך כדי לקבל את הביטחון עליו לקשור קשרים
חברתיים חדשים.
כשהתינוק
גדל, הוא כבר אינו קשור בטבורו לאם שמצידה מתחילה את תהליך החינוך ומלמדת אותו
להסתגל לאפשרויות חדשות (תהליך החינוך). תהליך זה הינו טראומה לתינוק הקטן אולם
הוא קריטי להתפתחותו כאדם מתפקד. תהליך זה מאפשר לנו להבין את ההבדל בין
"אני" לבין הזולת.
מודעות
של תינוק – אני זה היקום. אין הבדל בין ישויות.
מודעות
לעצמי – מכלול האישיות המלוכד והמאורגן. הגבולות נקבעות ע"י היחיד מצד אחד
ומצד שני ע"י התנאים הסביבתיים.
ככל
שהאדם מפתח מודעות "עצמי", הוא חש בדידות גוברת והולכת. מודעות
לייחודיות מדגישה את ההבדלים בין היחיד לחברה ומגבירה את תחושת הבדידות. מעורר
חרדה. תהליך זה מוביל לרצון ודף לוותר על ה"עצמי" תוך רצון להתמזג עם
העולם שבחוץ. כל זאת מוביל לניסיון כניעה מתוך מקום של ויתור על עצמי, במודע.
תהליך זה מוביל לחוסר ביטחון ואף לעוינות עלפי הזולת, אליו מנסה היחיד להדמות. יש
אפשרות נוספת. חיבור לטבע האדם ממקום של אהבה.
מנגנוני מנוס מחופש
להבדיל
משאר בעלי החיים, האדם ממקדם ומתפתח ע"י למידה והסתגלות ולא מסתמך רק על
אינסטינקטים הקבועים מראש. ההסתגלות לטבע אינה מוגדרת מראש, אלא ע"י
הרציונליזם ותבונה אנושית. אינה תוצאה של תורשה.
בשנותיו
הראשונות, האדם תלוי בהוריו כדי להתקיים. אין חופש, אלא תלות. גורם לחסימה מחופש.
התפתחות מתוך חיקוי. חוסר יכולת אינסטינקטיבי – פחד וחרדה. מצד שני, זה זרז
להתפתחות המחשבות ותנאי הכרחי לקיום תרבות אנושית.
לאדם
יש בחירה בבואו לבצע כל פעולה. בחירה זו מולידה מחשבה. מחשבה מאפשרת לאדם להסתגל
לטבע ולהשתלטות עליו. יצרניות המובילה את האדם לעצם את הטבע כרצונו וכך להתנתק ממנו.
יכולת
זו נותנת לאדם תחושת שחרור וחופש שכן הוא השתלט על הטבע, אך יחד עם חופש זה מגיעה
תחושת בדידות. בדידות זו מניעה את האדם לחפש קשרים חברתיים שיצמצמו את תחושות הפחד
של האדם הבודד כנגד העולם כולו.
פרק 3 – חופש בתקופת הרפורמציה
תקופת
ימי הביניים התאפיינה בחוסר חופש אישי. לכל אדם היה תפקיד בסדר החברתי. היו מעמדות
קבועים בלי אפשרות כמעט לניעות בין מעמדות. האדם נותר במקום בו נולד, עבד בעבודה
שהוכתבה לו מראש (עפ"י המשפחה או מעמד אליו נולד). החיים האישיים נשלטו
ע"י חוקים והגבלות שחדרו לכל תחומי החיים.
מצד שני,
העדר חופש זה, העניק שייכות מאוד חזקה לפרט. האדם היה שייך למקום מאוד מוגדר
מלידתו. לא היה לו ספק לגבי עתידו המקצועי והחברתי. הסדר החברתי נתפס כסדר טבעי
מעצם ההשתייכות למעמד מסוים. לא הייתה תחרות, ההשתייכות הייתה מלידה גם למסגרות
כלכליות. בתוך כל הגדרות מראש אלו, האדם נהנה מחופש התנהלות מסוים בתוך המגבלות
החברתיות המוגדרות מראש ברובן.
סבל
הוסבר ע"י הכנסייה כחלק מהחטא הקדמון של האדם. הכנסייה טיפחה רגשות אשמה יחד
עם אפשרות למחילה ואהבת אל בלתי מותנית. היחס לאל היה של אהבה וסליחה ולא של פחד
והעניק לאדם ביטחון. האדם והאדמה נתפסו כמרכז העולם וגן העדן היה המטרה לעתיד.
תפקידו
של האדם בעולם נתפס כמקומו הטבעי ולכן, תפיסת היחיד לא הייתה כפי שהיא כיום. היחיד
נתפס וקיבל משמעות רק כחלק מהקבוצה או המעמד אליו היה שייך ולא נתפס כישות נפרדת.
לקראת
סוף ימי הביניים התחיל שינוי בתפיסת היחיד. חשיבות ההון הלכה וגברה, התפתח מעמד
חדש של בעלי הון ומכאן התפתחה תפיסת אינדיבידואליות. שינוי זה פתח מצד אחד
אפשרויות חדשות לאדם כבודד אך גם איים עליו מבחינה חברתית ותרבותית. התפתחות ההון
האישי איימה על השיטה הפאודלית ואפשרה התחלה של ניעות בין מעמדית בשל צבירת ההון.
התפתחות
זו הובילה לניתוק האדם מ"קשריו הראשוניים" וזיהוי האדם כיחיד בעל
אפשרויות נפרדות מיחידים אחרים. הטבע התחיל לתפוס מקום כמשאב בו ניתן לשלוט (גילוי
העולם במלואו – אמריקה והמזרח הרחוק).
נוצרה
אליטה של בעלי הון חדשים שנבדלה מ"פשוט העם" להם לא היו האמצעים
הכלכליים המספיקים. המוני העם איבדו את הביטחון שהעניק להם המעמד והשייכות החברתית
והם הפכו לכלי חסר צורה בידי בעלי ההון.
תרבות
הרנסנס התחילה כתרבות בעלי הממון אשר ניצלו את פשוטי העם. העשירים נהנו מתחושות
חופש שהעניק להם הכסף ומתוך כך חוו התגלות של יחודיות אישית. מצד שני, הם איבדו את
תחושת הביטחון והשייכות שהעניק המבנה החברתי של ימי הביניים. מצד אחד, חופשיים
יותר אך גם בודדים יותר. כדי לשמור על העושר והנאות החיים, היה עליהם לדכא ולנצל
אחרים תוך תחרות מתמדת וחשש לבל יעלם העושר. במקום אחווה חברתית,, אנשים זרים הפכו
לאובייקטים. בעלי הממון פיתחו תאוות בצע ע"ח הזולת. חוסר כבוד לזולת הוביל
לחוסר כבוד לעצמי, לחוסר ביטחון וחוסר אמונה. כל זאת הוביל לחרדה.
התדרדרות
היחסים הבין אישיים האדם חיפש לעצמו סיפוק ע"י יצירת תחושות תהילה (מהחוץ
פנימה) כדי להאדים את עצמו ולחזק את ביטחונו. "אם אני משפיע על הקיום בעולם
אז יש טעם לחיי".
בימי
הביניים, השייכות המקצועית של אדם הוענקה ע"י שייכות לגילדות מקצועיות והאדם
התפרנס לצורך קיום עצמי ולא לטובת צבירת הון ונכסים. הגילדות חסמו כל תחרות מבחוץ
ויצרו שת"פ לטובת קניית חומרי גלם, טקטיקות ייצור ועוד. הגילדות העניקו
לחבריהן ביטחון.
התפיסה
החשיבתית בימי הביניים הייתה – "העושר קיים למען האדם ולא האדם למען
העושר". לרצות יותר ממה שנחוץ כדי לשרוד זו היא חמדנות ולפי הכנסייה, חמדנות
זה חטא. רכוש פרטי היה כורח לטובת שרידות האדם הנחות אל מול האל הכל יכול. בימי
הביניים שרר למעשה קומוניזם מעמדי. בעלי הרכוש חויבו להעביר רווחים לצדקה למען
החלשים והיה שימוש משותף בנכסים.
כל זאת
החל להתערער בשלהי ימי הביניים. ראשית, מעמד האמנים התערער. אנשים החלו לצבור הון
וגילדות החלו לקבל חברים על בסיס כלכלי. חלק מהאומנים התחילו להעסיק שוליות וככל
שהצליחו יותר, כך העסיקו יותר ויותר עובדים. חלק מהגילדות תפקדו כמונופול וניצלו
את הכוח שלהם מול חבריהם מצד אחד ומול הצרכנים מאידך. חלק מחברי הגילדות התקשו
להתפרנס ונזקקו לחפש עבודות נוספות לפרנסתם וכך החלו לאבד את הביטחון הכלכלי. ככל
שגדל מספר השוליות, כך פחת הסיכוי שלהם להיות בעתיד אומנים בעצמם זאת לצד הגברת
התחרות. עניין זה הוביל להתארגנות של שוליות, שביתות והתקוממויות אלימות. תהליך
דומה לזה התרחש גם במעמד הסוחרים. הסחר עם מדינות חוץ החל להתפתח וחברות מסוימות
הפכו למונופול בעל כוח כלכלי עצום. תהליך זה פגע קשות בסוחרים הזעירים שהתקשו
לעמוד בתחרות.
התהליכים
הללו הגדילו את הפערים בין העשירים לעניים ויצרו בעצם מעמדות חדשים לגמרי – בעלי
הון, מעמד ביניים ומעמד פועלים ואיכרים.
האדם
התחיל להימדד עפ"י תפוקה ומכאן שהמודעות לזמן עבודה גדלה. הזמן הפך להיות
משאב יקר ומשום כך האדם התחיל להבין שעליו להיות יצרני ולא "לבזבז" את
זמנו בדברים חסרי תועלת. העבודה הפכה להיות ערך עליון. הכנסייה, הפכה מנכס לנטל
כיוון שלא הייתה יצרנית והתבססה על תרומות. הכנסייה נתפסה כלא יצרנית ולפיכך כלא
מוסרית מבחינה כלכלית.
למעשה,
חל פה היפוך במטרות:
ממקום
של עבודה למען החיים לחיים למען העבודה.
להבדיל
מבעבר שבו האדם היה בטוח במעמדו החברתי לכל חייו, תהליך הקפיטליזם הוליד ניעות
חברתית והאדם החל לשאוף להגביר את עושרו החומרי כמטרת חייו כדי להגיע לתהילה
ולמעמד גבוה יותר. כאמור, נושא זה הוביל את האדם להיאבק לבדו מול העולם כיוון
שההצלחה תלויה בו בלבד והביטחון שסופק בעבר ע"י הקהילה או מהמעמד, הפך להיות
ללא רלוונטי.
הקושי
הגדול ביותר התבטא אצל מעמד הביניים. האדם הפסיק להיות משרת של אחרים והפך להיות
אדון לעצמו. התחרות בשוק גדלה (מסחר בינלאומי), והידע שנצבר במשך מאות שנים הפך
להיות לא רלוונטי ומיושן. כבר לא היה אפשרי לתכנן מראש את רמות היצור ולתכנן את
צפי ההכנסה. נוצר בלבול מאוד גדול שהוביל לפחד וחרדה כלכלית קיומית. במקום
הגילדות, תנאי השורק אם אלו שהכתיבו את מחיר המוצרים ולא היה ניתן לתכנן או צפות
מראש ולבטח לא לשלוט בכך.
הקפיטליזם
ריסק את ההדדיות, החברות והשיתופיות. במקם זאת, נוצרה תחרות בין אנשים, בה כל אחד
נתון לגורלו ויכולותיו האישיות. במקרים רבים, כדי לשרוד, נאלץ האדם לרמוס מתחרים
לבל יירמס הוא בעצמי (הוביל לניתוק רגשי).
מנגד,
הקפיטליזם שחרר את האדם מכפיפות למערכת נוקשה ואפשר לו לנסות ולהגשים את הפוטנציאל
האישי. מצד אחד סיכון ומצד שני סיכוי. כסף הפך להיות משאב המספק חשוב המספק מעמד ומעמד סיפק כוח. לכאורה, כל אדם יכול
להשיג כסף ומכאן שיכול לשלוט במעמד ובכוח שלו (וזאת, כאמור, בניגוד לעבר).מן הצד
השני יש כאן איום על קיום האדם כיוון שהוא כבר לא תלוי רק בעצמו אלה על כוחות השוק
וההון. אין יותר ביטחון מתוך שייכות. במקום זאת, יש מאבק, חוסר בשייכות וחרדה.
מעמד הביניים איבד בעצם את משמעות החיים כפי שחווה עד כה.
תקופת הרפורמציה
תורתו
של לותר (פרוטסטנטיות) נובעת מהיחס לאל. יחס של כניעה וחוסר אונים של היחיד אל מול
האל הכל יכול. כניעה לאל ממקום של אהבה ולא של פחד. הכניעה לאל מגיעה מתוך תפיסת
האפסיות של האדם אל מול הבורא.
התפיסה
הקתולית של שלהי ימי הביניים מדברת על כך שבכל אדם יש את החטא הקדמון. אולם,
הכנסייה מעניקה לאדם את הבחירה לעשות מעשים טובים, לכפר על החטא וכך להגיע לגאולה.
האדם יכול לקבל את חסדי האל אם יפנה לבקש זאת ממנו. הפניה יכולה להיעשות דרך אנשי
הכנסייה בלבד. הכנסייה הקתולית רואה את
הצד הטוב של האדם. היכולת לבחור בטוב מובנית. במידה וחטא, יכול כל אדם לקנות כתבי
מחילה מהכנסייה ובכל לכפר על מעשיו ולזכות בחיי גן- עדן בעולם הבא. אפשרות זו
סיפקה לאדם ביטחון ושחררה אותו מיראת הגיהינום. תמיד יש תקווה לעתיד טוב יותר
ולחיי גן עדן.
בניגוד
לתפיסות אללה, לותר הדגיש את טבעו הרע של האדם המונע ממנו את הטוב. מתוקף זאת, רק
אם האדם ישפיל את עצמו ויבטל את טבעו הרע הוא יוכל לזכות בחסדי האל. לאדם אין
יכולת לשפוט ולהבין מה הוא ה"צדק" האלוהי. "צדק" זה נמצא רק
בידי האל. רק ע"י השפלה עצמית והתנתקות מה"טבע הרע", האל יכול
לבחור את הצדק עבור האדם. צדק הוא מושג זר לאדם. האדם הינו עבד לרצון האלוהי, הוא
נטול רצון חופשי. עובדה זו מעניקה גם לשטן שליטה על האדם. (נסתרות הן דרכי האל).
הישועה תהיה בטוחה לאדם רק אם יהיה בעל אמונה מלאה באל. האדם לא יכול לעשות כלום
(גם לא קניית כתבי מחילה) כדי לזכות בגאולה למעט האמונה המלאה.
התפיסה
של לותר חיזקה את החיפוש הכפייתי אחרי ודאות והצורך לדכא ספקות קשים בחיים. השגת
ודאות באמצעות ביטול עצמי והכפפתו לכוח חזק ומעורר אימה שמחוץ לפרט. בתקופה
המודרנית האדם חיי בספקנות לגבי יכולתו ומקומו בעולם. ספק זה מוביל לחיפוש מתמיד
לוודאות ומתבטא בניסיון כפייתי בחיפוש הצלחה או כניעה למנהיג חזק. אולם, הפתרונות
הללו מדכאים רק את המודעות לספק ומולידים ניתוק עצמי. הספק יעלם רק כאשר האדם יפטר
מתחושת הבדידות ויעניק לעצמו משמעות בעולם. משמעות המחוברת לצורך אנושי.
הסיבה
שמעמד הביניים התחבר כל כך לתורתו של לותר בשלהי ימי הביניים היא בשל העובדה כי
הקפיטליזם והרפורמציה ערערו את הביטחון שהשרה העולם הישן. חוסר הוודאות ותחושת
האפסות אל מול המונופולים הגדולים שקמו, איים על קיומם. במקום התאגדות, השוק הפך
להיות תחרותי ובני המעמדות הנמוכים חשו ניצול. לותר, נלחם בתורתו בניצול של
הכנסייה הקתולית (שכאמור, נתפסה כלא יצרנית וכשואבת כסף שאין). תורה זו תאמה בדיוק
את תחושותיהם של בני המעמדות הנמוכים שקראו לצדק.
מעמד
הביניים נותר מתוסכל בשל העושר הרב שהיה מנת חלקם של המתעשרים החדשים ומצד שני,
ההתקוממות שלל המעמדות הנמוכים פגע בפרנסתם גם כן. המותרות הגדולים מהם נהנו בעלי
ההון, הדגישו את אפסותו של מעמד הביניים. בדיוק כפי שטען לותר כי האדם לא יכול
לעשות כלום אל מול האל, מה שהוביל לתחושת אפסיות עצומה מצד אחד אך גם שיחרר מכבלי
הסמכות הרוחנית. האדם לא היה צריך יותר תיווך את מול האל. האדם הופך להיות בודד
ביחסו מול האל ובודד בעולם. בודד וחסר אונים. חסר אונים אל מול הכוחות הכלכליים
החדשים ואל מול האל.
הפתרון
של לותר למצב זה הוא שהאדם יוותר על עצמו לגמרי, ישפיל את עצמו, יוותר על הרצון
האישי וכך יוכל לנסות ולהגיע לזכות בחסדי האל. בדרך זו, שיחרר לותר את האדם מסמכות
הכנסייה (קשר ישיר בין האדם לאל בלא תיווך של גוף חיצוני). מנגד, הכפיף לותר את
האדם לכוח חזק הרבה יותר, מולו הרגיש חסר אונים ואפסי. אמונה באל בתנאי
"כניעה". מכאן הדרך של האדם ל"כניעה" למנהיג או למדינה, קצרה
ביותר.
יש כאן
למעשה סימביוזה בין שנאה לאהבה לסמכות. את השנאה לסמכות הכנסייה המיר לותר באהבה
בלתי מותנית לאל. הוא גישר על פער זה ע"י הסבר אפסות האדם. במובן האישי, האדם
שנא את הסמכות החדשה של בעלי ההון והמיר זאת באהבה וכניעה מוחלטת למדינה ולמנהיג.
אפסות האדם אפשרה לו לבטל את רצונותיו האישיים ולהחשיבן כבלתי חשובים. מנגד, הוא
יכול היה להמיר אותן ברצון עליון בו אין לו כל שליטה ועליו לציית לחוקיו. עמדה זו חיזקה את תפיסת חוקי השוק, שגם מולם
אין לאדם הבודד כל השפעה, אך עליו לשחק במשחק אותו השוק מכתיב (ניצני הפשיזם).
קאלווין
( גם כן מנביאי הפרוטסטנטיות), הוסף לתפיסות אלו באומרו כ על האדם לבוז לעולם הזה
ולהכין את עצמו לחיי העולם הבא וזאת ע"י השפלה עצמית המובילה להישענות על האל
הכל יכול. האדם אינו חיי בזכות עצמו ואינו אדון לגורלו, משום כך, אין כל משמעות
להיגיון של שליטה בחיים. על האדם לשכוח את עצמו ולהתמכר לרצון האל.
בכדי
לברוח מהחרדה הקיומית, על האדם להיות פעיל ולהתאמץ כדי לזכות בגאולה. המאמץ מנותב
החוצה כלפי האל ומנותק מהרצון הפנימי. הפעולה כלפי חוץ מאפשר להיפטר מהחרדה
הפנימית הקיימת. מכן קצרה הדרך לריכוז כלפי חוץ וחיפוש הנאות חיצוניות לסיפוק
הצרכים. הצלחה בעסקים הינה רצון האל וכך גם כישלון. העיסוק בעבודה ופרנסה הפכו
להיות ערך ודחף פנימי הנועד לגשר על הניתוק העצמי. פרנסה טובה וממון החליפו את
תחושת האפסיות שהובילה את האדם.
מעמד
הביניים החל לפתח עויינות כלפי בעלי ההון, אך בשל התלות שלהם במעסיקים, הם נאלצו
לכבוש עויינות זו. עויינות בלא ביטוי
חיצוני משתלטת על האישיות ועל היחס של האדם לעצמו. אנשי המעמד הבינוני
ניתבו את העויינות כלפי בעלי ההון ע"י הגישה כי "הם יקבלו כגמולם בעולם
הבא", גישה שנבעה בראש ובראשונה מקנאה והובילה לעויינות ופחד מזרים.
התפיסה
כי האדם "רע" מנעוריו, הולידה האשמה והשפלה עצמית. האדם לא סמך על עצמו.
ה"מצפון" של האדם המודרני, הוביל לעויינות עצמית ולשיעבוד לטובת
"תיקון" עצמי. כאילו החלק הטבעי של נפש האדם הוא רע ויש לתקנו ע"י
חיבור חיצוני. האדם פועל עפ"י מטרות שהוא מאמין שהם שלו כשלמעשה הם רצונות
חיצוניים. האדם חיי בניסיון לכפרה מתמיד על היותו חוטא. אם אני חוטא, כך גם הזולת.
גישה זו מובילה לשיפוטיות, חשד ושנאת הזולת. האדם הופך לכלי להשגת מטרה ולא המטרה
עצמה.
פרק 4 – שני היבטי החופש לגבי האדם המודרני
המהפכה
התעשייתית הגבירה את חשיבות היחיד מחד ואת תחושת חוסר האונים מאידך. לגידול בחופש
היה כאמור, השלכה דיאלקטית. האדם עצמאי יותר וסומך על עצמו אך גם חסר אונים אל מול
גלגלי התעשייה ולכן גם מפוחד. חופש מכפיה דתית הוביל לעצמאות מחד אך גם לחוסר
יכולת להאמין למשהו שאינו מוחשי וניתן להוכחה עפ"י חוקי הטבע. יכולת לחשיבה
עצמית מחד, ומאידך ממנהגים עפ"י נורמות מוכתבות מראש ע"י החברה והתרבות.
אנו
טועים לחשוב כי חופש תלוי בהשתחררות מכבלים חיצוניים ומגנים בכוח על ההישגים של
השחרור אל מול העבר ושוכחים כי עלינו לשאוף לאושר וחופש מוסג חדש, כזה המאפשר לנו
הגשמה עצמית ואמונה בכוחות שלנו.
הקפיטליזם
אפשר לאדם חופש רוחני, חברתי ונפשי יחד עם חופש כלכלי. השתחררות מהמעמדות המסורתיים והתפתחות
עפ"י יכולות אישיות. סיכויי ההצלחה עברו לאדם וכך גם הסיכון ליפול תוך כדי
מאבק בו כל אדם נלחם בזולתו למען הצלחה אישית. האדם השתחרר מכבלי הטבע ולמד לסמוך
על עצמו. בני האדם נעשו שווים מלידתם (שבירת המעמדות) בלא הבדלי דת וגזע. הושג גם
חופש פוליטי ממנו יכלו ליהנות עכשיו גם בני המעמד הבינוני (להבדיל מהעבר בו הכוח
היה נתון רק לאליטה).
שיא
התפתחות זו היה עם הקמת הדמוקרטיה הראשונה לאחר המהפכה הצרפתית ובארה"ב.
מהפכות אלה קבעו שוויון בין אנשים. כל אדם יכול לבחור את נציגיו בפרלמנט ויכול
לקדם את האינטרסים שלו בעצמו תוך התחשבות באומה.
מצד
שני, הקפיטליזם תרם לבידוד האדם ותחושת חוסר חשיבות. בתקופה הפאודלית, הצלחת האדם
נבעה רק מתוך הארגונים אליהם השתייך ואילו הקפיטליזם חיזק את היוזמה האישית. אדם
הצליח או נכשל, בזכות עצמו ואינו תלוי במעגלי שייכות חברתיים. האדם מתמודד לבדו אל
מול כוחות השוק. כמו כן, להבדיל מתקופת ימי הביניים בו האדם עבד למחייתו,
הקפיטליזם מוביל לכך שההון מנהל את האדם. בימי הביניים, הכסף סייע להשגת המטרה
והמטרה היא החיים. בקפיטליזם, הפעולה הכלכלית היא המטרה בפני עצמה לטובת צבירת
כוח.
המערכת
הקפיטליסטית דורשת את צבירת ההון לטובת התפתחותה ולא עובר האדם. האדם הופך לבורג
במנגנון כלכלי ענק. המטרות הן כאמור מחוץ לעצמי (מחוץ לאדם). כפי שנכתב מקודם,
תורות אלו נתמכו ע"י התורה הפרוטסטנטית שצידדה באפסיות האדם אל מול האל או
המערכת הכלכלית. ההון החדש הנצבר, מיועד להשקעה נוספת לטובת צבירת הון נוסף ולא
עבור מחייה. ההשקעה המתמדת אפשרה את גידול השוק וההתפתחות הכלכלית והשיטה
התעשייתית המודרנית. האדם החל לפעול למען מטרות שמעבר לו כחלק ממכונה גדולה שתרמה
לתחושת האפסיות.
אנשים
בלא הון היו נתונים לחסדיהם של המעסיקים. המעסיקים מצדם היו תלויים בתנאי וחוקי
השוק. כל זאת מוביל שוב לתחושה של חוסר אונים. המעביד ותנאי השוק הם כח עליון מולו
האדם הפשוט חש תחושת אפסיות.
האדם
הפך לאנוכי, לא במובן של אהבה עצמית אלה במובן של חמדנות. חמדנות, לעולם אינה באה
על סיפוקה. האדם המודרני לעולם אינו חסר מנוחה ותמיד מונע ע"י פחד של ישיג
מספיק וכי הוא עלול לאבד את הונו, מעמדו וכוח. תחושות אלה מולידות קנאה עזה בזולת
שנראה כי גורלו טוב משלנו. תחושות אלו מובילות לשנאה עצמית (הנראות כאילו מונעת
מאינטרסים אישיים). אדם כזה חי בחרדה ועסוק בדאגה ובמורך לקבלה חיצונית לחיזוק
הביטחון העצמי. חומד כל דבר וחוזר חלילה.
מכאן
נובע כי ה"עצמי" שהאדם המודרני פועל לטובתו הוא למעשה "עצמי
חברתי". עצמי המקבל משמעות רק דרך מילוי תפקיד בחברה. יש למעשה תסכול של
ה"עצמי" האמיתי והנחמה מתקבלת דרך ה"עצמי החברתי". האדם מונע
ע"י התפתחות החברתית שלו ופועל להשגת מטרות חברתיות ותרבותיות המוכתבות לו
ע"י סביבתו וממשיכות לנתק אותו מעצמו. כל זאת מגביר את תחושת חוסר החשיבות
הפנימית. ככל שפועלים יותר להגשמת ה"עצמי החברתי", מתנתקים מה"עצמי"
האמיתי.
כך, גם
היחסים האישיים מונעים עפ"י אינטרסים חברתיים וממניפולציות. כדי לנצח במשחק
החדש, האדם חייב להיות מוכן לרמוס את זולתו לטובת שרידותו. היחיד הופך למצרך בשוק
הכלכלי החדש. הפועל מוכר את גופו למעביד, הרופא מוכר את שירותיו ללקוחות, וכדי
לבצע זאת עליו לדמות לעצמו תדמית של רופא אחרת לא ירוויח די למחייתו. השוק הוא
הקובע את המחיר והאיכות הדרושה. אדם שאין תועלת בכישוריו אין לו קיום. תחושת העצמי
מתקבלת עפ"י הערך שהאדם מקבל מן החוץ. האדם נמדד עפ"י רכושו ולא לפי מי
שהוא. ככל שהרכוש רב יותר, האדם נתפס כמכובד יותר ולהיפך. תפיסה זו מתקבלת בעייני
החברה ובעייני האדם את עצמו.
מקור
נוסף לגאווה היה ההשתייכות למשפחה וללאום. תחושות אלה העניקו ביטחון עצמי מזויף
והסתירו את חוסר המודעות הפנימית והסתמכות על מקור חיצוני לביטחון.
פרק 5 – מנגנוני מנוס
אדם
נורמאלי – אדם המסוגל למלא את התפקיד החברתי המוטל עליו בחברה מסוימת. עבודה,
משפחה, התנהגות התואמת את הנורמות החברתיות. מצד שני, אדם כזה בריא נפשית כיוון
שהוא יכול להפוך את המיטב מההתפתחות והאושר האישי. מכיוון שלא כל חברה מאפשרת לאדם
התפתחות אישית ואושר אל מול התנהגות בנורמות חברתיות מקובלות האדם נקרע בין 2
דרישות – חברתית ואישית.
אדם
נוירוטי – רוצה להיות מחובר יותר לרצון האישי מאשר לנורמות חברתיות. מכיוון שאינו
תמיד מצליח לגשר על הפער הוא נוטה לחיות באשליות והזיות. אנחנו נוטים לבחון אדם
כזה במדדים של יעילות חברתית. חברה נוירוטית הינה חברה שאינה מאפשרת לאדם אושר
והגשמה אישית. אינה מאפשרת נון קונפורמיזם אישי.
חופש
חיובי – האדם מתייחס לעולם באופן ספונטאני, אהבה, עבודה, כישורים רגשיים אוטנטיים
וכל יכול להתחבר לזולת ולטבע מבלי לוותר על עצמו.
חופש
שלילי – האדם מוותר על החופש שלו ומנסה להתגבר על הבדידות ע"י ביטול הפער
בינו לבין העולם. מסלול זה הינו בלתי אפשרי כיוון שלא ניתן לבטל את ייחודו של
האדם. האדם מוכר את החופש שלו כדי לקבל שייכות חברתית. מוביל לכפייתיות ופעילות
מכוונת חוץ.
1. סמכותנות –
ויתור על חופש תוך רצון התמזגות עם מישהו או משהו שהם מעבר לעצמי. חיפוש אחר
"קשרים משניים" במקום "קשרים ראשוניים" שאבדו.
2. מזוכיזם – רגשי
נחיתות וחוסר אונים. הפחתה מהערך העצמי, הצגת חולשה וחוסר שליטה בחיים, תלות
בגורמים חיצוניים. אין שמירה על גבולות וזכויות. החיים הם כוח עליון ומאיים המנתק
אותי מה"אני". יכול להוביל לרצון לפגיעה עצמית ומנגנוני הרס עצמיים.
האשמות וביקורת עצמית גבוהים, מחשבות כפייתיות,
נטייה לחבלה עצמית (תאונות), פגיעה עצמית. חבלה ביחסים עם אהובים. תלות מזוכיסטית
יכולה להיתפס כאהבה, רגשי הנחיתות נובעים מהתגובה למגרעות וסבל גדול מנסיבות
חיצוניות של חוסר שליטה.
3. סדיזם –
·
רצון לשלוט בזולת כ"חומר ביד היוצר".
·
רצון לנצל את הזולת ולשאוב את אישיותו.
·
רצון לגרימת סבל לזולת או הנאה מהצפייה בו.
האדם יכול לתרץ רצון זה כנובע משליטה מתוך רצון
לעזרה – "אני יודע מה טוב בשבילך" או "הרי עשיתי כל כך הרבה למענך
שעכשיו קניתי את הזכות לראותך סובל". בצורה הקיצונית ביותר, הסדיסט יכול
לחשוב לעצמו: "אחרים פגעו בי ועכשיו זו זכותי" או "אני מכה ראשון
כדי להגן על עצמי מפני פגיעה".
ישנם מקרים בהם הסדיסט מפתח תלות באדם בו הוא פוגע.
הוא זקוק ליחסים הללו לטובת ביטחונו העצמי. ישנם מקרים בהם הסדיסט אוהב כל כך את
הזולת ורוצה לשלוט בו. מוכן לתת לו הכל למעט החופש ועצמאות.
בכל
אחד מאתנו קיימים 2 הנטיות הללו בצורות שונות, הן הסדיזם והן המזוכיזם. העצימות
שונה מאדם לאדם והנטיות הללו חיות תמיד זה לצד זה.
הנטייה
לסדו – מאזו נועדה לאפשר לאדם למצוא מפלט מרגשי הבדידות וחוסר האונים הקשים מהם
הוא סובל. פחד מהרגשת אפסיות. האדם הזה חווה "חופש שלילי" ואינו יכול
לסבול להיות הוא עצמו ומחפש מישהו אחר לדבוק בו. תחושת הביטחון מתקבלת ע"י
הסרת העול הנורא של ה"עצמי".
המזוכיסט
נקרע בין הרצון לעצמאות לבין תחושות חוסר החשיבות וחוסר האונים. ההתמכרות הטוטאלית
לגורם חיצוני מגשרת על פער זה. מזוכיסט מבטל את העצמי ומוסר את השליטה לגורם אחר
הנתפס בעיניו כחזק וגדול יותר ממנו. בכך, מבטל המזוכיסט את תחושת הייחודיות והנבדלות
ומנסה לגשר על תחושת הבדידות שלו.
פאן
נוסף למזוכיזם הוא הרצון להתלכדות עם ישות גדול יותר שמעבר לעצמי. התלכדות זו
מאפשרת תחושה של לקיחת חלק בכוח ובתהילה החיצונית (אדם, חברה, אומה, אידיאולוגיה
וכו). פעולה של איבוד החרות העצמית המספקת ביטחון וגאווה בלהיות חלק ממשהו גדול
וחזק. התמסרות זו מאפשרת לאדם חופש מהחלטה ובחירה בעצמי תוך ניתוק מהתמודדות עם
העצמי המפחיד.
מהות
הדחף הסדיסטי, הוא ברצון בשליטה.
הסדיסט,
כמו המזוכיסט, מונע מתוקף חוסר היכולת של האדם להתמודד עם הבדידות. זוהי סימביוזה
הקיימת בעוצמות שונות אצל אנשים שונים. במזוכיזם האדם "נבלע" ע"י
האחר ובכך מפיג את בדידותו והסדיסט "בולע" את הזולת מאותה הסיבה ממש.
בשני המקרים, השלמות העצמית נעלמת.
אנו
נוטים לפרש מעשים מזוכיסטיים של "הקרבה עצמית" כסימן לאהבה. אין טעות
גדולה מכך. אהבה אמתי היא התלכדות עם אדם אחר על- בסיס של שלמות ועצמאות של שני
אנשים. "אהבה" המבוססת על כפיפות ואובדן שלמות זו תלות מזוכיסטית. כך גם
סדיסט מתרץ מעשה כרצון לפעול לטובת הזולת אינו אלה מתרץ רצון אמתי לשליטה.
האדם
הסמכותני מבדיל בין יש שני מודלים עיקרים של אדם: בעלי כוח וכאלה שהם חסרי כוח.
אצל אדם כזה, כוח מייצר רחשי אהבה, כבוד והערצה בין אם מדובר בכוח שמיוצג ע"י
אדם או ממסד. מצד שני, אנשים או מוסדות חסרי כוח מעוררים באדם כזה בוז. אדם כזה
יגרום לדמות הסמכותית להתנהג בתוקפנות, שתלטנות והשפלה.
האדם
הסמכותני פועל בשם כוח נעלה ממנו. אל, גורל, עבר, טבע, אך לעולם לא למען העתיד או
בשם החיים. הכוח בשמו הוא פועל אינו ניתן לשינוי ובלתי ניתן לערעור. העדר כוח נתפס
כנחיתות וחולשה. סבל בלא תלונה הוא המעלה הגדולה ביותר, גזירה משמים מבלי רצון
לשנות. כניע לגורל. מונע מחוסר אמונה וייאוש ומוביל לניהיליזם – שלילת החיים.
ישנם
מספר סוגי אישיות הנובעות מהפחד מבדידות:
א.
אשיות העוזר הפלאי – אנשים הקושרים את כל חייהם
לכוח חיצוני. כל מעשיהם, הרגשותיהם ומחשבתם קשורים לכוח זה. מתוך כך, אנשים אלה
מצפים להגנה ודאגה מכוח זה ורואים בו אחראי למעשיהם. ברוב המקרים יש חוסר מודעות
לתלות זו. במקרים רבים כוח זה מואנש, נתפס כאלוהי, כהורה, בעל, אישה או כל אדם אחר
שסרים למרותו. לעוזר מייחסים תכונות פלאיות והיחס אליו נתפס לעיתים כהתאהבות. האדם
קשור ותלוי בחייו בעוזר זה.
היחס לעוזר הפלאי עומד בקשר הפוך עם היכולת של האדם לבטא את עצמו
ספונטאנית. ציפיות האדם מהחיים ניתנות להשגה דרך הקשר עם העוזר. הקשר הוא של
מניפולציות. כיצד אני מפעיל אותו כדי שיעזור לי להגשים את חיי וכדי שלא ינטוש
אותי. המניפולציות יכולות להופיע כטוב לב, כניעה או סבל. פעולות אלה מובילות
לתחושה של אובדן זהות ושעבוד. תחושות הגורמות להתקוממות כנגד העוזר.. התקוממות זו
יוצרת קונפליקט שכן מצד אחד האדם בוחר ורוצה בקרבת העוזר ומצד שני מתקומם כנגדו.
הקונפליקט יוצר הדחקה רגשית כדי לא לאבד את העוזר, אך תחושה זו מפחיתה את תחושת
הביטחון ומאיימת על האדם כל הזמן.
ב.
הרסנות – למרות ששורשיה נעוצים בחוסר אונים
ובדידות, בניגוד לסאדו מאזוכיזם, טבעה של ההרסנות מכוונת להרס המושא. רק ע"י
הרס כלפי חוץ אני נמלט מתחושת הבדידות. אני מציל את עצמי בהרס העולם בטרם הוא
יהרוס אותי. חיזוק עצמי באמצעות הריסת הזולת (בניגוד לסדיזם השואף להכיל אותו). במקרים
רבים, כשאין מושא חיצוני להרס, האדם מפנה את הזעם כלפי עצמו – פגיעה אישית או
פיסית עד כדי אובדן.
הרסנות היא תוצאה של חיים שאינם זוכים למימוש.
ג.
תואמנות אוטומטית – היחיד מפסיק להיות הוא עצמו.
מאמץ אישיות שמוצעת ע"י החברה והתרבות. מילוי צפיות של אחרים. אין פער בין
"אני" לעולם ומכאן נעלם גם הפחד מבדידות וחוסר האונים. האדם כל כך דומה
לאנשים שבסביבתו שכבר לא ניתן להבחין בו. האדם פועל על אוטומט. לא חושב ופועל
עפ"י דפוסים ידועים מראש. איבוד הרגש והעצמיות. יש כאן חוויה של רגשות
ומחשבות של אחרים.
"אני
מרגיש", "אני חושב", "אני רוצה"
אדם כזה יכול להרגיש, לחשוב ולרצות דברים ולהאמין שכל אלה אותנטי, אך
למעשה אלו תחושות שהוחדרו מהחוץ והם אינם הרצונות האמתיים. גיבוש דעות עפ"י
הלך הרוח של החברה והתרבות.
דיכוי
המחשבה הביקורתית מתחיל לרוב בגיל צעיר ברגע שההורים, מורים וחברים מבקרים את
מעשינו ומבקשים מאתנו לאמץ את דפוסי החשיבה שלהם. לעיתים רבות אנו חוזרים על מחשבה
זרה של אדם אחר ומאמצים אותה כשלנו ללא ביקורתיות.
חשיבה
רציונאלית – ניסיון שלאחר מעשה להתאים בין משאלת לב לבין מציאות קיימת.
אנשים
חובשים מסכות כדי להרשים את הסביבה. התנהגות הנובעת ממקור חיצוני ומנתקת את האדם
מהאני הפנימי. אנו מתאימים עצמנו לרצונות, מחשבות ורגשות של אחרים ומנכסים זאת
לעצמנו כאילו אלו רצונות שלנו.
פרק 6 – פסיכולוגיה של הנאציזם
עלייתו
של המשטר הנאצי בגרמניה מוסברת בקיום תפיסות מזוכיסטיות וסדיסטיות של העם הגרמני.
המפלה והסכם ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה הותירה את העם הגרמני חלש. חולשה זו
הביאה לידי כך שהמוני העם שאפו למנהיג חזק שישיב להם את כבודם (מזוכיזם). מצד שני,
הם שאפו לתחושת עוצמה ע"י מציאת גורמים חלשים עליהם יוכלו להתעלות (מיעוטים/
עמים אחרים). תחושות אלה היוו כר נוח להתפתחות התאוריות הפשיסטיות של המשטר הנאצי.
האחידות
וההומוגניות בעם הגרמני היוותה פלטפורמה ליחיד לחוש שייכות למשהו גדול וחזק ואפשרה
לו כניעה אבסולוטית לשלטון שיחזיק את ה"כבוד" ליחיד.
פרק 7 – חופש ודמוקרטיה
א.
אשליית הצביון האישי – בילדות. תהליך החינוך
מוביל לדיכוי הרגש הספונטאני. חינוך ע"י עונשים או פרסים גורם לדיכוי הרצון
ולחוסר לגיטימציה לרגש. מוביל לניתוק עצמי וקבלת החלטות מתוך מרות. מה שלא עבר
בילדות ע"י ההורים, מקבל ביטוי באישור החברתי ורצון להיות מקובל על הסביבה.
מוביל להתנהגות לא אוטנטית.
החינוך חוסם את היצירתיות והחשיבה המקורית אצל הילד. ההורים מסתירים
מהילד חלק נכבד מהחיים ומנסים לצייר לילד תמונת חיים ורודה המסתירה את המין ואי
הצדק ומנסה להשריש חשיבה רציונאלית המקובלת בחברה. חינוך זה מקבע תפיסות ואינו מאפשר
גישות התנהגות וחשיבה שלא עולים בקנה אחד עם הלך הרוח המקובל.
כל אלה מובילים לניתוק עצמי. עשיה למען אידאל חברתי שאינו עולה תמיד
בקנה אחד עם האוטנטי. החברה מחנכת תוך בלבול וחוסר אונים אל מו בעיות הקיום. עובדה
זו גורמת לאדם לשים את מבטחו בכוח הגדול ממנו וגורם לתחושת אפסיות וחוסר האונים של
הפרט שולל ממנו את היכולת להחליט בעצמו.
כמות המידע סביבנו הופך אותנו לאדישים כך שיכולת השיפוט שלנו והרגשות
נחסמים. אנו מתחילים להתייחס בשטחיות למידע בין אם הוא חשוב או לא. כל זאת מוביל
אותנו לתחושה של אי סדר וחוסר שליטה במתרחש בחיינו. חוסר הסדר מוביל אותנו לתלות
בגורמים חסרי חשיבות (חומריים) ומותיר את הטיפול בדברים מהותיים לגורמים גדולים
ממנו (מדינה/ דת). ממש כמו ילד הנהנה ממשחק ומשאיר את השליטה בחייו להורה האחראי.
הבלבול גורם לאדם לרצות להשיג מטרות חומריות שבהן יוכל להיאחז מתוך
תלות ורצון בביטחון פיסי בחיים, גם אם מטרה זו לא ממש שלו. האדם אינו עוצר לחשוב
האם זו מטרתו. על תכלית המטרות. כל זאת כיוון שהוא מפחד להעמיד ספק את פעולתו
בעולם. האדם בחברה המודרנית חי באשליה שהוא יודע מה הוא רוצה בעוד הוא רוצה את מה
שהחברה מצפה ממנו לרצות. למצוא ולדעת מה הן הרצונות האמתיים שלנו הפך להיות ממש לא
פשוט.
לכאורה, אנחנו חופשיים להחליט, אולם, חופש זה הוא אשליה. בעצם אנו
נתונים תחת מרות המדינה, העבודה, החברה, המצפון והשכל הישר. הפכנו לאוטומטים.
אוטומט זה מגשר על חוסר הביטחון הבסיסי. האדם חי בעולם שבו אין לו קשר אמיתי למה
שמתרחש סביבו. הסביבה נהפכה לכלי ומכשיר והאדם הפך לחלק במכונה וכך מאבד את יחודו
והרצון הפרטי.
ה"אני" החדש הינו זהות חברתית ולא אוטנטית. האדם הופך להיות
בטוח בעצמו רק אם הגשים את צפיות הסביבה. האדם חי מבחינה ביולוגית אך למשעה מת
מבחינה רגשית ונפשית.
האדם מתאים עצמו לסמכויות חיצוניות ומאמץ את השקפותיהן. ככל שהוא עושה
כך יותר, כך גובר התסכול והוא נאלץ להתאים עצמו כדי לגשר על הפער. האדם אינו חווה
את חייו ומדחיק זאת. כל זאת יוצר תחושת אומללות המוצאת את ביטויה בחיפוש מטרות
חומריות, חיצוניות בלתי נגמרות.
ב.
חופש וספונטניות – הגשמה עצמית? ניתנת למימוש
עפ"י פרום ע"י שילוב של כוח המחשבה, הרגש ותבונת האדם. חופש חיובי בנוי
על פעולות ספונטניות של מכלול האישיות של האדם. כלומר, על האדם לפעול בספונטניות
בהקשרי חייו. פעילות ספונטנית אינה פעילות כפייתית ואינה פעילות של אוטומט. פעילות
כזו הינה ביטוי חופשי של ה"אני". כדי להגיע לכך יש לחבר בין פעולות
יצירתיות, רגשיות, תבונתיות וחושניות של האדם. ביטול החציצה בין הטבעי לתבונה.
קבלת העצמי כמכלול בלי להדחיק חלקים מהאישיות. מצב תודעתי של שקיפות עצמית גבוהה.
פעילות ספונטנית מחברת אותנו לעולם ומחזקת את הביטחון העצמי. ככל
שנפעל יותר באוטנטיות החיבור העצמי גדל. רק פעילות יצירתית מחברת אותנו לעצמי ולא
שימוש בכלים. "אין דבר המעניק לנו גאווה ואושר יותר מאשר לחשוב, להרגיש ולומר
את הדברים ללא כחל ושרק" (עמוד 174).
עצם הפעולה והתהליך הם החשובים ולא התוצאה.
בתרבות המערבית, האדם נמדד לפי הישגיו החומריים ולא בדרך. המטרה
בקפיטליזם היא להשיג יוקרה, כוח ועושר תוך התעלמות מההווה. האדם עסוק במטרות ולא
חווה את הדרך. הבעיה היא שברגע המטרה הושגה, היא כבר אינה מספקת, יוצרת תסכול
והמשך רדיפה למטרה הבאה וחוזר חלילה. מעגל אינסופי של תסכול.
חיים בספונטניות מתרכזים בהווה ובחיבור לעולם ומעניק משמעות לחיים.
האדם הוא מרכז ותכלית חייו. הצמיחה והמימוש העצמי הם המטרה ואין להכפיפם למטרות
אחרות (אדם נולד שווה ואין להגשים מטרות ע"ח אדם אחר אלה מתוך כבוד והדדיות).
הגשמת היחיד תתכן רק בשלטון המקדש אינדיבידואליזם. כשמטרת השלטון תהיה
הגשמת היחיד. זה ייתכן רק כשהיחיד יתנתק מהצורך להקדיש עצמו לסמכות לא תבונית
ויעשה רק את רצון החברה. רק שלטון המקדש סמכות תבונית אישית יכול לאפשר לאדם
להגשים את עצמו. כלומר, כשהאדם יכול לשלוט בכוחות הכלכליים, חברתיים ולא להיפך.
פרום
מצדד בשלטון סוציאל – דמוקרטי. כלומר, שלטון הלוקל בחשבון את החלשים ומסייע להם
מצד אחד, מנטרל את הכוח של בעלי ההון ומצד שני מעניק לאדם חופש פעולה להגשמה
עצמית. שיטה כלכלית שכלתנית שתשרת את כלל העם. הדמוקרטיה אמורה להיות משטר היוצר
תנאים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים התורמים להתפתחות המלאה של האדם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה