עמית ליאור- מאמן רגשי, אישי ועסקי

כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שנעשה משהו ולא עשינו? הצבנו לעצמנו מטרה ועשינו הכנות. בררנו את כל הפרטים, שאלנו את כל השאלות הנכונות, פינינו זמן, התארגנו כמו שצריך וברגע האמת לא פעלנו: לצאת לרוץ להתחיל דיאטה לחסוך כסף לדירה לדבר עם הבוס לדבר עם אישתי להתחיל להציב גבולות לילד לברר לגבי לימודים לפתוח את העסק שתמיד חלמנו עליו ועוד כהנה וכהנה תכניות. המוח שלנו הוא מכונה נפלאה. הא יודע לפתור בעיות בחלקיק שנייה, סופג ומעבד מידע בכמויות שהיו משאירות אבק למחשב המשוכלל ביותר. המנגנון המטורף הזה שיושב לנו במוח מצליח לקלוט ולאחסן כמויות אדירות של ידע ותובנות. יחד עם זאת, למוח הזה, יש מעין מסננת הפועלת כמנגנון השהייה וכל תובנה חדשה על העולם ובעיקר על עצמינו, עובר דרכה. הבעיה עם מנגנון ההשהיה הזה הוא דרך ניתוח המידע. כל המידע והתובנות החדשות עובר דרך משקפיים של הרגלים . הרגלים שמקורם עמוק בילדותנו. ההרגלים הללו מקבעים לנו תפיסה מאוד ספציפית על העולם ולא משנה עד כמה אנחנו רוצים להגשים מטרה זו או אחרת אם דפוסי החשיבה שלנו עוברים דרכה, היא עלולה למנוע מאיתנו לפעול. מחשבות כמ

התפתחות עוברת דרך כאב מה הנטייה הראשונה שעוברת לכם בראש ברגע שאתם נאלצים להתמודד עם כאב? לא יודע מה אתכם, אבל אותי לימדו בתור ילד לברוח. כשמתעוררת סיטואציה לא נעימה, מפחידה או כואבת, פשוט להדחיק, לא להתמודד. כאילו שאם לא אחשוב זה יעבור. האומנם בריחה כזו מאפשרת לנו להמשיך בחיינו כאילו שום דבר לא קרה? האם תחושה של בריחה מאפשרת לנו להתפתח ולהרגיש באמת טוב עם עצמינו? התשובה אינה כל כך פשוטה. באופן בסיסי, בריחה מאחריות וחוסר התמודדות גורמת לנו להרגיש לא בטוחים. תחושה של חוסר סיפוק מתוך העובדה שבחרנו לא להתמודד. תחשבו לרגע על מקרה בילדות בו נאלצתם להתמודד עם הבריון של השכונה ובחרתם לברוח. האם לאחר שהצלחתם לברוח על נפשכם, הרגשתם בטוחים או שהפחד המשיך לארוב שם כל הזמן מעבר לפינה. בריחה כזו גורמת לנו להסתכל כל הזמן אחורה ולחפש את מקור הפחד כיוון שהוא לא נעלם. אפשר לדמות את זה גם לנטילת משככי כאבים לכאבי שיניים. הכאב עובר לזמן מה אבל לא נגענו בשורש הבעיה וסביר להניח שהכאב יחזור שוב במוקדם או במאוחר. אנחנו בוחרים להימנע מהתמודדות עם הכאבים הללו מתוך פחד ומתוך תחושה עזה של

שישה גברים יצאו ביום בהיר אחד לחטוב עצים ביער, במטרה למכור אותם בכפר שבצדו השני ולהרוויח כסף עבור משפחותיהם. הם עבדו במשך מספר שעות וכמעט שסיימו את מלאכתם, אולם לפתע מזג האוויר השתנה, השמש נעלמה מאחורי העננים, הרוחות נשבו בחוזקה והם איבדו את דרכם בין השיחים והעצים הגבוהים. ששת הגברים עצרו וניסו להיזכר מהי הדרך הנכונה לצאת מהיער המאיים והאפל... אמר הראשון: "עלינו לפנות שמאלה – אם זכרוני אינו מטעני, הכפר שאליו אנו אמורים להגיע נמצא מצדו השמאלי של היער. אם תלכו בעקבותיי, תראו שאני צודק." איש מהאחרים לא זז ממקומו, לכן החוטב הראשון פשוט הרים את ערימת העצים שלו והלך. אמר השני: "אני דווקא הולך ימינה – נוצצים שם אורות שמאירים את האפלה, והמשמעות היא שאמצא שם אנשים שיוכלו לסייע לי להגיע אל היעד שלנו. האם תצטרפו אלי?" גם הפעם אף אחד לא התנדב, והגבר השני הרים את ערימת העצים שלו ונעלם ביער. אמר השלישי: "אני אסתובב לאחור ואמצא את הדרך הביתה. משם הגענו, ולשם אני מעדיף לחזור. הבית יקר לי יותר מאשר הסיכוי להרוויח כסף בעבור העצים." הוא השליך את הערימה שלו מבלי לחש

מה בין מונדיאל לתכנון מראש? קצת חופר בהתחלה על כדורגל ויחד עם זאת מבטיח להגיע מהר מאוד לפואנטה 😊 אז כן, אנחנו נמצאים כבר עמוק בתוך השבוע השני של חגיגת הכדורגל הזו שחוזרת אלינו אחת ל 4 שנים. בטורניר הפעם, מתמודדות 32 קבוצות על הזכות להניף את הגביע הנכסף ב 15/7. הגעתן של הנבחרות הללו לרוסיה היא ממש לא התחלת התהליך עבורן. כל הנבחרות הללו התחילו את דרכן בשלב המוקדמות לפני כמעט שנתיים יחד עם עוד 170 נבחרות. גם אנחנו נוטים לא פעם להתבונן על התוצאה של מעשינו מבלי לקחת בחשבון את הדרך שעשינו. הרי לכל תוצאה יש סיבה. כדאי ללמוד מהדרך שעברנו כדי לחזור עליה בעתיד במידה והצלחנו וכדי ללמוד ממנה במקרה של תוצאה לא רצויה. נחזור עוד קצת למונדיאל. בתחילת שלב המוקדמות, כל נבחרת אמורה לסמן לעצמה מטרות. חלקן מעוניין רק לעבור את השלב המוקדם בשלום (ללא תבוסות משפילות תוך הצגת יכולת משחק סבירה), חלקן שואפות להתברג בין 3 הנבחרות הראשונות בבית המוקדם, וחלקן שואפות לסיים בראש הבית כדי להשיג את הכרטיס המזכה בהשתתפות במונדיאל. כמו בחיים, המטרות השונות הללו, אמורות להביא לתכנון שונה בין נבחרת

מעבדות לחירות – על בחירות בחיים והחופש לבחור אני חייב להגיע היום לפגישה אני חייב לקחת את הילד היום לחוג אני חייב ללכת לעבודה אני חייב, אני חייב, אני חייב... מכירים את זה? אנחנו קמים בבוקר וחייבים לעשות המון דברים. אני רוצה לשתף אתכם במקרה שקרה לי בעבר. מכירים את זה שיש לילד יום הולדת בגן וצריך להכין עוגת יום הולדת? תמיד הייתי הבשלן בבית ויחד עם זאת, עוגות לא אהבתי לאפות. כל פעם שהתקרבה יום ההולדת של הבן שלי, נכנסתי ללחץ. אני חייב להכין עוגה, חייב להכין עוגה. ככל שמועד האירוע התקרב ככה הרגשתי את הלחץ עולה וגובר. בלילה האחרון הייתי נכנס למטבח בחוסר חשק בולט, מאלתר מתכון כלשהו לעוגת שוקולד מהאינטרנט, רץ למכולת לקנות מצרכים, שם קמח, ביצים, מסיף שוקולד ואבקת אפייה ומכניס תנור. תוך כדי הייתי מוריד איזה תמונה מאינטרנט של בוב ספוג או צב נינג'ה ושולח לחנויות שמכינות בצק סוכר. למחרת, בדרך לגן עובר דרך החנות, זורק על העוגה ומתפלל לטוב. מיותר לציין כי העוגה הייתה נראית כמו אילוץ יותר מאשר עוגת יום הולדת. האם זה חייב להיות כך? האם נגזר עלינו לחי