מה יש לו לאדם בעולם אם לא את עצמו?
הוא מסתובב בעולם ומחפש
מחפש את עצמו.
מחפש עם חברים, בעבודה, בזוגיות, בחומר.
כאילו מחפש לעצמו נקודת ייחוס שבלעדיה הוא אינו כלום.
בספרו "שיחות עם אלוהים", מתאר הסופר ניל דונאלד וולש את תהליך בריאת העולם עפ"י השקפתו (או ליתר דיוק, עפ"י האלוהים שהוא ברא לעצמו בספר). האלוהים של וולש ברא את העולם יש מאין והמפץ הגדול הוא הוא תהליך הבריאה. המפץ הפיץ את החומר לכל עבר ופרק אותו לאינסוף חלקיקים קטנטנים. כל החלקיקים הללו הם חלק מאותו חומר אחד ושלם בסופו של דבר וכל רצונם זה לחזור ולהתאחד שוב לגוף אחד גדול ומושלם. הסיבה לבריאת העולם לפי וולש נעוצה בעובדה שאלוהים היה לבדו בעולם וכך הוא לא יכול היה לחוות את עצמו. הרי כדי לחוות את עצמי אני חייב נקודת יחס. רק לאחר הבריאה (או המפץ), אלוהים יכול היה למדוד את עצמו אל מול בליוני החלקיקים והגופים שנוצרו ביקום.
למרות שאני נוטה לצדד בתפיסה הפילוסופית של וולש שמשמעותה היא שכולנו באנו מאותו מקום, כולנו בנויים מאותם החומרים וכנראה שגם נסיים בצורה דומה, התפיסה הזו טומנת בחובה בעייתיות מסוימת. אומנם, האדם הפשוט עדיין איננו אלוהים ולעולם לא יהיה, אולם אם זה כך, אז כדי לחוות את עצמנו באמת, אנחנו חייבים נקודות ייחוס.
אין לי מחלוקת על העובדה שאנו זקוקים לסביבה כדי לחוות את החיים במלואם. אולם אם ההבנה שהרצון לנקודת יחס מוביל לחיפוש אחר אישוש חיצוני להוויתנו, הנקודה לא הובנה כראוי. מבט כזה מוביל את האדם למדוד את פעולותיו ולעיתים גם את מחשבותיו, עפ"י פרמטרים מקובלים, חברתיים ותרבותיים. חיפוש כזה עלול להסיט את הפוקוס שלנו לבחינת הסביבה החיצונית ומציאת משמעות קיומית בגורמים אחרים שאינם אנחנו. חיפוש כזה, עלול לנתק אותנו מההוויה הפנימית, מהתחושות והרגשות שלנו. סופו של תהליך כזה עלול להוביל לאדם שאינו אדם אלא חלק מתרבות הומוגנית שבה כולם נראים אותו דבר, מתלבשים באופן זהה, חושבים אותן המחשבות וחיים חיים של מישהו אחר.
תגידו שאני הוזה, שאני מגזים, אבל היו כבר ניסיונות כאלה במאות האחרונות.
מבלי לומר מילה על ההגיון של התפיסה הקומוניסטית, התרגום של האידיאולוגיה הזו במאה ה 20 הוביל לקיום חברה דומה מאוד למה שתיארתי לעיל. חברה שבה כולם לבושים בצורה דומה, גרים בדירות זהות וחלילה אם היו לפרט דעות או מחשבות שלא עולות בקנה אחד עם דעת השלטון.
לא רק בקומוניזם אפשר למצוא ביטוי לרצון לאחדות הזו. גם חברה המערבית של המאה ה 21, אנשים מוצאים עצמם נוהים אחרי תענוגות וסמלי סטאטוס לאישוש מעמדם החברתי. מותגי אופנה ורכישת מכוניות יוקרה הפכו לסמלים חברתיים וככל שנשיג יותר מאלו או אחרים, נקבל משמעות עמוקה יותר לחיינו. האמת היא שלצבירת חומר אין סוף. תמיד אפשר לצבור יותר ואם נשים את כל הפוקוס על חומר, לעולם לא נדע שובע.
תארו לעצמכם עולם כזה שבו כולנו פועלים באופן כזה. פועלים כדי לקבל אישור, כדי שיעריכו אותנו. עולם של קונפורמיזם חברתי מוחלט. עולם ללא המצאות, ללא שוליים, נטול דעות אחרות. עולם בלי גלילאו גלילי, בלי סוקרטס, בלי סטיב ג'ובס, בלי תיאטרון פרינג', בלי אלביס או ביטלס ובלי אוואנגרד. עולם רק של מיינסטרים. איזה עולם מתסכל, משעמם ומונוטוני זה היה.
סוקרטס וגלילאו הוצאן להורג בשל הדעות המהפכניות שלהם ויחד עם זאת, את מי אנחנו זוכרים היום? את האינקוויזיטור שהוציא את גלילאו להורג ואת הדעה עליה הגן שמשמעותה היא שהשמש נעה סביב כדור הארץ או את גלילאו וממצאיו?
האמת היא שההתפתחות האנושית תלויה ביציאה לשוליים הללו, האנשים שהשפיעו על העולם בצורה המשמעותית ביותר היו אלו שהלכו לצד ולעיתים אפילו כנגד הזרם. ההתפתחות האנושית מגיעה רק מתוךמתיחת הגבולות ובדיקת היכולות האנושיות.
כדי לתאר את פריצת הגבולות האנושיים בצורה הטובה ביותר אני רוצה להביא את הסיפור המפורסם הבא.
במשך שנים ארוכות נחשבה ריצת המייל (1609.32 מטר) כאחת מהריצות היוקרתיות בתחרויות האתלטיקה הקלה. בקרב יודעי דבר, נחשב מחסום הסיום של ריצה זו בפחות מ - 4 דקות, כגבול בלתי אפשרי. במשך כתשעים שנה לא היה ניתן להעלות על הדעת שאצן יסיים את הריצה בפחות מ - 4 דקות. פיסיקאים ורופאים שונים אף הכריזו שזמן מהיר מארבע דקות הוא לא אנושי ועלול לפגוע בבריאות. ואז, ב 6 למאי 1954, פרץ רוג'ר בניסטר לראשונה את המחסום וסיים את הריצה בזמן שיא של 3:59:4 תוך כדי שהוא כמעט מאבד את הכרתו. חודש לאחר מכן נשבר השיא שוב ובמהלך ה 3 שנים שלאחר מכן, השיא נשבר לא פחות מ 17 פעמים. סיפור "ריצת המייל" מתאר בצורה טובה את יכולת האדם לפרוץ את מחסום הגבול האנושי. מספיק שאדם אחד הצליח לשבור את המחסום הפסיכולוגי של 4 הדקות כדי שעוד ועוד אנשים יאמינו ויצליחו.
בואו נחזור קצת בזמן אל סוקרטס.
סוקרטס מתעסק בתורתו במידותיו הטובות של האדם:
חסידות (שאני תופס כערכים)
כיבוש היצר (שאני תופס כסבלנות או ענווה)
אומץ לב (עשייה תואמת ערכים)
צדק (אמת פנימית עמוקה)
חוכמה (לימוד בלתי פוסק)
לפי סוקראטס, אלו המידות הראויות לכל אדם באשר הוא ומטרתן לשרת את האדם לטובת חיים אישיים טובים ומשמעותיים יותר. נקודת הייחוס לחברה מתבטאת בעובדה כי אם כל אדם יאמץ לעצמו מידות כאלה, העולם יהפוך טוב ושלם הרבה יותר. בספר אנסה להאיר את המידות הללו מתוך פרספקטיבה של המאה ה - 21 עפ"י פרשנויות שונות. אני לא מתיימר לפרוס את כל היריעה רבת השנים בנוגע למידות של סוקראטס ועם זאת, אנסה לבחון כיצד המידות הללו באו לידי ביטוי וכיצד נתפסו בתקופות שונות בהיסטוריה ואוסיף כמובן גם את זווית הראיה שלי מניסיון אישי ולאחר ליווי מאות תהליכים לפיתוח ביטחון עצמי.
תהליכי אימון נוגעים בעיקר להשגת מטרות. הגעה ממקום מסוים (נקרא לו לצורך העניין X) למקום אחר, נכסף (נקרא לו Y). אולם השגת מטרה מבלי להבין את הגורמים המעכבים כל אחד מאיתנו הינו תהליך שטחי בלבד שעלול לא להספיק לטווח ארוך. אני מדמה זאת לאדם הרוצה לרדת במשקל. לכאורה, המטרה (ה Y) ברורה - ירידה במשקל. ניתן גם להמיר זאת למטרה ברורה ומדידה - "אני שוקל כרגע 100 קילו (X) ואני רוצה לרדת 20 קילו ולהגיע ל 80 (ה -Y)". אפשר לאמן אדם להגיע לשם. תזונה נכונה, ספורט, שינוי הרגלי אכילה, לו"ז מסודר ועוד. יחד עם זאת, במקרה כזה, אם לא ננסה להבין את שורש הסיבה שהביאה אדם זה להגיע מלכתחילה למשקל העודף,סביר להניח כי לאחר סיום התהליך, הוא ישוב לסורו ויעלה במשקל. התהליך העמוק והנכון, הוא לחבר את המתאמן לסיבות, למחשבות שלו לגבי עצמו, לגורמים המעכבים שלו, לנסות ליצור מהם נפרדות והתפתחות אישית, כדי ליצוק משמעות אחרת לחייו לטובת עתיד טוב יותר ובמקרה הזה, גם רזה יותר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה